סיפורו של סכסוך דמים…
האדי סוואעד יצא מהבית בשפרעם לעוד יום עבודה רגיל. בן עשרים ושמונה, אדם עם צרכים מיוחדים, מהסוג של אנשים שכל מי שמכיר אותם יודע שהם לא מהווים איום על איש. דקות אחרי שיצא מהדלת הוא כבר היה מוטל על הכביש — בלי דופק, בלי נשימה. היורים נמלטו. לא רחוק מהזירה אותר מעט אחר כך רכב שרוף, ככל הנראה ניסיון מהיר וקר לטשטש את מה שנשאר מאחור.
עד כאן זו עוד כותרת. עוד שורה ברשימה שמתארכת מהר מכדי שמישהו יספיק לזכור את כל השמות שבה. אבל הרצח של האדי הוא לא תיק פלילי בודד. הוא חוליה אחת בשרשרת שכבר מזמן איבדה כל קשר להיגיון שאפשר להסביר אותו לאדם מן החוץ. כי כדי להבין למה צעיר עם צרכים מיוחדים נורה בדרך לעבודה, צריך לחזור שלוש שנים אחורה — לרגע שבו, ככל הנראה, מישהו אמר משהו שלא היה צריך להגיד.
אנשי האכיפה שמלווים את הפרשה מתארים התחלה כמעט בנאלית עד כדי גיחוך. "בגלל אמירה, בגלל משפט, בגלל מבט כזה או אחר שלא מצא חן בעיני מישהו אחר," מתאר רב-פקד שאדי סיאגה, מפקד כוח משימה ביחידה המרכזית של מחוז החוף במשטרה. זהו. זו ההצתה. לא עסקת סמים שהשתבשה, לא חוב של מיליונים, לא נקמת דם ישנה שעברה מדור לדור. מבט. משפט. עלבון מקומי שכבר אף אחד לא יכול לשחזר במדויק.
מה שקרה אחר כך כבר מוכר. "אחרי ימים התחיל מסע ירי לעבר בתים ולעבר מכוניות," אומר סיאגה. "ואז הסכסוך התגבר והתגבר, עד עכשיו." בין הזמן שבו נאמרה אותה מילה לבין הזמן שבו התחילו לעוף הכדורים עברו, ככל הנראה, ימים ספורים. מאז עברו שלוש שנים, ובהן נספרים כמעט ארבעים קורבנות.
זה המספר שאי אפשר לעבור עליו בקלות. כמעט ארבעים בני אדם בפחות מארבע שנים, בסכסוך בין שתי משפחות — ח'אלידי וסוואעד — שמקרין הרבה מעבר לשתיהן. שיח' מוחמד סוואעד, מהדמויות המרכזיות שפועלות מאחורי הקלעים בניסיון לפייס, מסרב אפילו להשתמש במונח "שני הצדדים". "אני לא רוצה להגיד 'משני הצדדים', אלא מכל החברה," הוא אומר. "כי כולנו חברה אחת וכולנו סובלים מהסכסוך הזה."
כדי להבין כמה רחב המעגל הזה, מספיק להישאר אצל משפחה אחת. אחיו של האדי, רוסלאן סוואעד, נרצח עוד ב-2023 — מהקורבנות הראשונים בסכסוך כולו. אביהם, ח'אלד סוואעד, נורה למוות לפני כשנתיים. ועכשיו האדי. שלושה בני אותה משפחה, אב ושני בנים, בתוך פחות משלוש שנים. לא לוחמים. לא ראשי ארגון. בני אדם ששם המשפחה שלהם הספיק כדי לסמן אותם.
זה אולי הדבר הקשה ביותר להכיל בכל הסיפור הזה. במשטרה מעריכים שחלק גדול מהנרצחים אינם מעורבים כלל בפלילים. "אני חותם על זה," אומר סיאגה. "אנשים שאין להם שום קשר לסכסוך, מלח הארץ, מצאו את מותם רק בגלל שהם נקראים משפחת ח'אלידי או משפחת שיח' מוחמד סוואעד." וההסבר שלו למנגנון מצמרר בפשטות שלו: "הצד השני לא מצליח להגיע לראשי הסכסוך, כי הם נמצאים בחו"ל או במקומות מסתור — אז הוא פוגע במי שנושא את שם המשפחה."
כלומר, מי שמתכנן את הרצח הבא, רובו ככולו, לא מחפש בהכרח את האשם. הוא מחפש את השם. מי שנגיש. מי שבבית. מי שיצא לעבודה בבוקר. שיח' סוואעד חוזר לאותה נקודה שוב ושוב, כמעט כתפילה: "רבים מהם, שלא נאמר רובם, הם אזרחים נורמטיביים שאין להם קשר לאלימות ולפשיעה בכלל. הם הילדים שלנו, השכנים שלנו, בעלי העסקים, החברים ובני המשפחה שלנו."
מאחורי כל הלוויה, כל בית אבלים וכל רכב שרוף, מתנהלת מלחמה שנייה — שקטה, סמויה, יום-יומית. זו מלחמת הסיכול של יחידות העילית של המשטרה, מרוץ מתמיד נגד השעון שבו ההבדל בין הצלחה לכישלון נמדד לעיתים בדקות. "תפסנו רכבים עם אמל"ח לפני שיצאו לפעולה, תפסנו אנשים בדרכם לפעולה, עשינו הרבה פעילויות מודיעין וסיכול," מתאר סיאגה.
חלק מהפרשיות שנחשפו בדרך נשמעות יותר כמו תסריט מאשר כמו מציאות בגליל. באחת מהן עלו הבלשים על חוליה של שישה-עשר אנשים, עם מספר רב של רכבים, שתכננה להוציא לפועל רצח של יעד ממשפחת סוואעד. הם נעצרו, לפי המשטרה, רגע לפני שלחצו על ההדק. נגד המעורבים הוגשו כתבי אישום חמורים, חלקם נידונו לחמש עד שמונה שנות מאסר.
ובפרשה אחרת — אולי החריגה מכולן — נחשפה חוליית חיסול שיצאה לפעולה ברכב שהוסווה כניידת משטרה. על פי החשד, הותקנו ברכב פרוז'קטורים ואביזרים שנועדו להעניק לו מראה משטרתי מלא, כדי שהחוליה תוכל לנוע בחופשיות, אולי אפילו לעצור את היעד שלה, בלי שיתעורר חשד. הכוח של הימ"ר ארב לחשודים וניסה לעצור אותם — ואז הנהג ניסה להימלט, דרס שוטר בדרכו החוצה, ונורה למוות. חמישה חשודים נוספים נעצרו. שניים מהם, לפי סיאגה, היו "אנשים מבצעיים" של אחת המשפחות.
זו המציאות שמסתתרת מתחת לכל כותרת על "עוד אירוע ירי בצפון": מערכת שלמה שרצה במלוא הקיטור רק כדי למנוע את הקבר הבא, ולא תמיד מצליחה.
אבל הנשק והכסף הם רק חצי מהסיפור. החצי השני נמצא בראש. בחדרי החקירות, מספרים החוקרים, נשמעים משפטים שממחישים עד כמה הסכסוך הזה הפך ממאבק על משהו למלחמת כבוד טהורה, מנותקת מכל מטרה מקורית. אחד החשודים שנעצר בדרך לחיסול עקץ את חוקריו: "לא משנה, אנחנו עדיין 2:1." אחר אמר בפשטות מקפיאת דם: "הרגו את אח שלי, אני אמות בשבילו. מה אתה מצפה, שאשב בחיבוק ידיים?"
"הם סופרים קורבנות כמו גולים במשחק כדורגל," אומר אחד החוקרים המעורים בפרשה. "כל רצח יוצר אצלם צורך מיידי להשוות את התוצאה." רק שכאן, בניגוד למשחק, אף אחד לא חוזר למגרש בשבוע הבא. כל גול הוא בן אדם, וכל "השוואת תוצאה" היא הלוויה נוספת שתוליד את הגול הבא.
מה שהכי מטריד את אנשי המשטרה הוא הגיל. "משנה לשנה אני רואה את האכזריות ברצח. את וידוא ההריגה," אומר סיאגה. "אני רואה ילדים צעירים שמוציאים לפועל רצח." לדבריו, פעמים רבות דווקא המבוגרים כבר רוצים לעצור, אבל הצעירים ממשיכים. "יש אנשים בכירים שרוצים סולחה ולהפסיק את זה. אבל כשהצעירים לא חושבים על העתיד, קשה לעצור את זה."
"מלחמת ירי ומלחמת טיקטוק"
ויש שחקן נוסף שנכנס למשוואה בשנים האחרונות, ושהפך אותה למסוכנת אף יותר: המסך. "זאת מלחמת ירי ומלחמת טיקטוק," מגדיר סיאגה. אחרי כמעט כל רצח מופצות ברשת תמונות של הקורבן — לעיתים עוד לפני שהשוטרים מספיקים להגיע לזירה. לפעמים מצורפים איומים. לפעמים סרטוני התרברבות.
"אני כבר מכיר את הדמות שנרצחה דרך טיקטוק, עוד לפני שהגעתי לזירה," הוא אומר. "הם כבר מפיצים תמונות וכותבים 'זה המחיר שלך'." זו לא רק הנצחת ניצחון. זו תזכורת, מתודלקת אלגוריתמית, לצד שכנגד: התור שלכם. וכך הופך כל רצח לא רק לאירוע מקומי אלא למופע פומבי שמייצר את הלחץ לרצח הבא, מהר יותר, אכזרי יותר, מתועד יותר.
"אבא שלך נרצח, אתה חייב לקחת נקמה"
מול כל זה מנסה המשטרה גם שיטות מניעה חריגות. אחת מהן: הרחקת חשודים מהצפון גם בלי תשתית ראייתית מלאה לכתב אישום. "אני תופס אותו ומכריח אותו לנוע דרומה — תל אביב, נתניה, אזור המרכז — כדי שלא יוציא לפועל וגם שלא יוציאו אותו לפועל," מסביר סיאגה. במילים אחרות, להוציא בן אדם מהמשוואה הגיאוגרפית כדי שלא יהרוג ולא ייהרג.
אבל הכלי האמיתי, כולם מסכימים, נמצא בידי החברה עצמה. סיאגה מספר שהוא מגיע באופן אישי לבתי משפחות של קורבנות, גם כשהן מזוהות עם ארגוני פשיעה. "אני אף פעם לא מוותר על האופציה הזאת. אני מגיע לאבא של קורבן או לאח של קורבן ומנסה למשוך אותו אליי, שיהיה בצד שלי." אלא שהפחד עצום, ושיתוף הפעולה מהשטח, הוא מודה, עדיין מוגבל.
וכאן טמון הלב של המלכוד. כשנשאל אם יש חשש שמעגל הדמים יגרור פנימה גם קרובים נורמטיביים, התשובה שלו חדה: "זה קיים. באים אליו, מגייסים אותו, אומרים לו — 'אבא שלך נרצח, אח שלך נרצח, אתה חייב לקחת נקמה'." כך הופך הסכסוך למפלצת שמזינה את עצמה. כל רצח גורר את הרצח הבא. כל הלוויה מולידה עוד נקמה. וכל אדם נורמטיבי שנגרר פנימה הופך, בתורו, ליעד.
מה שמבקשים באמת
בתוך הכאוס הזה, שיח' מוחמד סוואעד מתעקש להזכיר שיש גם מציאות אחרת — כזו שהחברה הערבית מבקשת לעצמה ולא מצליחה להגיע אליה. "אסור לתת לאלימות להגדיר את החברה הערבית כולה," הוא אומר. "הדת שלנו, החברה שלנו, המנטליות שלנו היא לא מנטליות של פשע ואלימות אלא של סובלנות וקבלת האחר."
הוא מסיים בשורה פשוטה, כמעט שברירית, שמכילה את כל המרחק בין המציאות לבין מה שאנשים כמוהו עוד מנסים להציל ממנה: "אנחנו רוצים לחיות בשלום. אנחנו מחפשים לא רק חיים — אלא גם איכות חיים."
האדי סוואעד יצא בבוקר לעבודה ולא חזר. אחיו לא חזר. אביו לא חזר. ובזמן שהמילים האלה נכתבות, מישהו אחר כבר אורז נשק, מתדלק רכב, או כותב פוסט. כי המפלצת הזו, מי שהקים אותה כבר מזמן לא שולט בה. היא ניזונה לבד.